Bloch M.R. notes in the MRBLOCH Salt Archive
Mechanical Translation
המלח והתפתחות המונופול
דיוויד ד. בלוך
David D. Bloch – [M.RBloch. Salt Archive])
במהלך תקופות מסוימות בהיסטוריה, ועד המהפכה התעשייתית, היווה מחסור קריטי
במלח חלק מאורחות החיים. מלח היה מצרך כה בסיסי וחשוב להישרדות הקהילה שהיה
הכרח לפקח עליו ולהבטיח הגנה מירבית על מקורותיו ועל הספקתו. חשיבות המלח
לקיום הכלכלה היה שווה ערך לחשיבות הנפט בכלכלה המודרנית, פרט לכך שהוא היה
חיוני לקיום החיים עצמם, לא פחות מהמים או האוויר. לרוע המזל הוא היה זמין
הרבה פחות.
נראה שאחת מתקופות המחסור במלח התרחשה בתחילת התקופה הרומאית, בשל עלייה חדה
בגובה פני הים. כיום ידועים לאורך חופי ים התיכון, למעלה ממאתיים אתרים
ארכיאולוגיים השקועים מתחת למים בעומק של מטר עד שלושה מטר. סטראבו (Strabo)
ציין 13 ערים שקועות לאורך חופי אפריקה בין אג'אמי לסאלום (Agami
and Saloum)
ובכללן שלוש ערים שקועות על גבול לוב ליד אבו קיר (Abu
Qir).
התחממות גלובלית גרמה לעלייה חדה בגובה פני הים בניגוד להתרחשויות מקומיות של
"שקיעה" טקטונית. עליית פני הים גרמה להצפת מתקני איוד סולאריים של יצרני
המלח בעת העתיקה, מתקנים אשר אפשרו ליוונים הליברליים ולמתיישבים הרומיים
המוקדמים לחיות חיים חופשיים מכפייה שעתידים לכפות המונופולים של ספקי המלח.
גם היום חברות ליברליות אלו הן מושא לקנאה בעיני רבים.
מלח שולחן [NaCl]
חיוני לקיום החיים. חשיבותו אינה פחותה מהאוויר שאנו נושמים או מהמים שאנו
שותים. אם ריכוז המים בגוף אמור להישאר קבוע, הרי שויסות קליטת המלח בגוף
והפרשתו הנם פועל יוצא של קבוע זה.
[Denton-1].
מחסור במלח קטלני באותה מידה כמו מחסור במים.
"לצייד–המלקט"
היה מקור מיידי ובלתי נדלה של מלח בדם בעלי החיים שהוא צדו. ככל שהחברה
התפתחה לקהילות חקלאיות מואכלסות בצפיפות, כך גם בעלי החיים קובצו ובוייתו.
את הבשר ואת הדגים היה צריך לשמר ביעילות שאפשרה את אחסונם וחלוקתם לתקופות
החורף הארוכות. השיטה היעילה והנפוצה ביותר לשימור הבשר הייתה ניקוז כל
הרקמות הנוזליות שנוטות להירקב ויבושם באמצעות תהליך האוסמוזה. תהליך זה כלל
פיזור מלח על הבשר או השרייתו במי מלח. פיתוח טכנולוגיה זאת, אשר הקטינה את
הסיכון להתפתחות חיידקים, הפכה לשיטה המועדפת לשימור בשר עד להמצאת הקירור [Bloch
M.R.2].
תמונה מס' 1:
פולה (Fula)
לבשר מומלח ותערובת סינית של שני שליש מלח ותוספת של תבלינים מעורבים, היא
התערובת הסינית הידועה ביותר להכנת מזון לשימור.
המלח המשמר נספג בבשר והחליף את הדם שנוקז ונצרך על ידי "הציידים
–המלקטים"
בתקופות קודמות. בדרך זו המשיך המלח לממש את המרכיב הפיזיולוגי והמקורי
הטבוע בבשר טרי, וגם לשמש כמשמר. המלחת בשר הייתה צורת ההיגיינה העיקרית והיא
מוזגה עם הקרבת הקורבנות שהתקיימה ברוב בתי התפילה של העולם העתיק ואשר סיפקה
לקהילה את מרכיב החלבון העיקרי. כמויות המלח שהיו נחוצות לתהליך יחיד זה היו
משמעותיות ביותר.
תמונה מס' 2:
בית המקדש בירושלים
–
במודל המוקטן ניתן לראות את המזבח ואת שורות העמודים לתליית בשר ולחיתוכו.
זוהי שיטה כמעט זהה לתהליך המקובל בבית מטבחיים מודרני.
בתחילת התקופה הרומית כבר הפך המלח למצרך בסיסי ויום יומי ששימושו, נוסף
לשימור בשר, הורחב גם לטכנולוגיות מתפתחות רבות ונוספות כמו ייצור זכוכית,
ייצור טקסטיל, יצור נשק, עיבוד עורות וייצור תרופות. חלק מאותן טכנולוגיות
היו, למעשה, מוצרי לוואי ישירים של תעשיית שימור הדגים והבשר. יש הטוענים
שצריכת המלח לנפש ולכל מטרה בעולם העתיק, לא הייתה פחותה בהרבה מצריכתו
בימינו.
תמונה מס' 3:
מצרי ממליח עופות ומאחסן אותם בקנקנים דו-אוזניים.
הטכנולוגיה העיקרית שאפשרה את הגדלת ייצור המלח עבור הטכנולוגיות הרבות,
הייתה אידוי סולארי על פני משטחי חוף ענקיים ובאזורי ביצות מתאימות למים עם
ריכוז מלח גבוה, בתוך אגנים מלאכותיים ופתוחים. להשלמת השלב האחרון של הפיכת
המלח לגבישים, השתמשו באנרגיה סולרית לאורך חופי ים התיכון, ובכבול או שריפת
עצים באזורים צפוניים יותר.
במהלך שלושת אלפי השנים האחרונות גרמו תנודות קטנות, ולאחרונה גם תנודות
טקטוניות, לשינויים בגובה פני הים, שיצרו הצפות קטסטרופליות של משטחי אידוי
המלח לאורך החופים, ולהפרעות במחזורים הארוכים של העלאת ריכוז מי המלח
במתקנים אלו, שהיו תלויים ברמות גאות מדויקות כדי למלאם מחדש.
תמונה מס' 4:
אגני אידוי לאורך חופי מורוקו.
ממעקב אחרי קווי חוף ישנים, מתיארוך קרבון 14 ומתוך רישומים היסטוריים
זעומים, ניתן להרכיב תרשים גס של תנודות אלו, ואז לקשרן לתנודות באוכלוסייה
ולתנודות הדמוגרפיות. [
Bloch; Fairbridge-3].
המחזורים בעלי השינויים הקלים עשויים להיות קשורים לשינויים במצב הקרח, התלוי
בשינויי קרינה שנגרמו כתוצאה מכמויות האבק והאפר הוולקני שהתפזרו על פני
משטחי הקרח הלבנים באנטארקטיקה. משטח לבן פחות, אשר קולט את קרני השמש במקום
להחזירן, גורם להמסת הקרחונים וגלישת המים לים [Wilson;
Bloch 4
]. במחקר שנעשה לאחרונה הגיעו למסקנה שתהליך המסה מהיר, גרם השנה (2002]
להמסת מדף הקרח ושבירתו .
אידוי סולארי לאורך החופים או כרייה פנים-ארצית
לאחר העלייה האדירה של 100 מטר בגובה פני האוקינוס [Daly-5]
נאלץ האדם הניאוליטי לנוע הלוך וחזור בין אזורי מחיה ליד החופים לאזורי מחיה
בפנים הארץ, בהתאם לתנודות בגובה פני הים. התיעוד על התקופות הקדומות אינו
רב, עד שאנו מגיעים לתקופות מלכי יהודה, בערך ב- 1000 לפני הספירה. אין ספק
שבתקופה זו היו פני הים גבוהים מרמתם היום. בין המאה השביעית לשישית לפני
הספירה חלה נסיגה בגובה פני הים.
תמונה מס' 5:
בית מטבחיים יהודי בסגוביה.
עובדה אחת נראית ברורה למדיי: בשיא התקופה היוונית ובתקופת התרבות הפיניקית,
בערך ב- 500 לפני הספירה, היה גובה פני הים נמוך בשני מטרים בערך לעומת היום.
מאז ולמשך 1000 שנים, מ- 600 לפני הספירה ועד ל- 400 לספירה, גרמה עלייה חדה
בגובה פני הים להצפת נמלים רבים בים התיכון, כולל נמל אוסטיה ואגני המלח
הרומיים לידו, עובדה שאילצה את העברתם לאזורים רחוקים יותר בפנים הארץ. [Meiggs
R-6].
הנמל נבנה מחדש בהצלחה על ידי הקיסר קלואודיוס - קרוב לאזור שבו נמצא כיום
נמל התעופה פומיסינו- ולבסוף, על ידי טרז'אן (Trajan),
רחוק עוד יותר במעלה נהר הטיבר, בצורת אגן בן שש צלעות, שני מטר מעל לפני הים
בימינו. בשנת 400 לאחר הספירה, הוצפו גם נמלים אלו. האזורים ליד ראוונה,
אקילה וקלאסיס (Ravenna,
Aquilea and Classis)
שהיו פעם עמוק בפנים הארץ, הפכו לנמלים וזה המקום היחיד כמעט באיטליה שבו
שרדו מתקנים עתיקים לייצור מלח. כיום ניתן לראות את שרידי המתקנים הללו במרחק
של כעשרה ק"מ מחוף הים, והם כמובן יבשים לחלוטין.
תמונה מס' 6:
המזח הרומי באקיליה.
האובדן הזמני של מקורות המלח המקומיים באיטליה גרם "לרעב למלח" במערב
האימפריה הרומית. כפי שמתאר זאת פרוקופיוס (Procopius):
"במשך תקופת שלטונו (ג'אסטיניאן
–
Justinian
–
קיסר רומי בתקופה הביזנטית) קרו אסונות שונים….
נהר סירטוס (Scirtus)
הציף את אדסה (Edessa)
וגרם לסבל רב בין התושבים המקומיים, כפי שכבר תיארתי במקום אחר. הנילוס גואה
כרגיל, אולם אינו יורד בעונה הרגילה וגורם לאנשים שם אסונות איומים, כפי שכבר
ציינתי עוד לפני כן. נהר סידנוס (Cydnus)
הציף את טארזוס (Tarsus)
וכיסה כמעט את כל העיר".
בתחילת ההתפתחות הזו, הפכו מכרות המלח באפריקה ובאסיה וכן אגמי המדבר, לחופי
מבטחים עבור הציביליזציה האירופית. עובדה זו עשויה להסביר את התעקשותם חסרת
ההיגיון של הקיסרים הרומים, וספאסיוס וטיטוס על כיבוש מעוזים מדבריים כמו
מצדה, לרגלי ים המלח [Yadin-9].
בסוף המאה השישית הפכו הנמלים במזרח הים התיכון וערים אחרות בפלסטינה,
למרכזי מסחר חשובים[Bury-10].
הם היו ממוקמים לצד נתיבי המסחר החשובים בין אירופה לאגמי המלח ולמכרות המלח
באסיה הקטנה: אגם המלח טאטה (Tatta
Salt Lake)
במרכז תורכיה, ים המלח ומכרות המלח באפריקה. שם נתיבי המסחר אף מעידים על
תפקידם העיקרי: "דרך המלח" (Via
salaria).
הרומאים הובילו מלח ומוצרים מומלחים לאימפריה בתמורה למה שהם כינו: "הגנה
וסיוע צבאי" או תמורת זהב. אולם כל זה פסק מהר מאד כאשר התרוקן מלאי הזהב
הרומי, דבר שגרם להיחלשות המשטר הרודני שכל מה שנותר לו להציע היה עבדים.
תמונה מס' 7:
הר סדום
–
מלח מוצק בהר סדום ליד ים המלח.
השפעת עלייה נוספת של פני הים במאה החמישית על מערב אירופה הייתה, קרוב
לוודאי, קטסטרופלית. בין השנים 450 - 500 לספירה, צנחה צפיפות האוכלוסייה
לחלקיק ממה שהייתה, וזאת על אף פלישת השבטים הגרמניים מהצפון [Bury-11].
בתקופת ימי הביניים חדלה כמעט לחלוטין תנועת הסחר במלח וחופי בריטניה וצרפת
ננטשו. החלק המערבי של היבשת הפך לאזור לא מפותח והתושבים היגרו לאזורים
יבשים יותר שבהם לא נמס המלח הטבעי בעטיו של האקלים הלח.
במאה העשירית לספירה ירד שוב גובה פני הים ואיפשר את הפעלתם מחדש של מתקני
ייצור המלח לאורך חופי אירופה. על פי ספר "יום הדין" משנת 1086, פעלו שוב
מאות אגני מלח ליד שפכי נהרות באנגליה. העיר ירמוט (Yarmouth)
[Ives-12]
הוקמה על אי שצץ מעל פני הים בעקבות ירידת גובה פני הים [Goswin-13],
והפכה למוקד תעשיית הדגים המלוחים באנגליה. היא גישרה על פני פסק זמן בן 400
שנים מאז נהרסה העיר הרומית גרוניום (Garonium),
ופסק הייצור והיצוא של רוטב הדגים "גארום" (Garum).
לאורך החופים המערביים של צרפת, בנורמנדי היושבת בפתח הנהר רון (Rhone),
בסיציליה ובגיניאה, פעלו שוב מתקני ייצור המלח במלוא אונם. התחדשות ייצור
המלח לאורך חופי אירופה משכה אליה גם פולשים. בשנת 700 החל הוואקום האירופי
להתמלא באופן אלים. אנשים מהצפון פלשו למרכזי המלח בצרפת ובבריטניה; מהמזרח
פלשו הערבים וכבשו קודם את צפון אפריקה, אחרי כן את ספרד ולבסוף התעמתו עם
הכובשים הנורמנדים בפרובנס. נראה שראוונה, קלאסיס ואקילה נקברו תחת הסחף,
אולם ונציה ויארמוט שרדו והחלו לפרוח.
בד בבד, החלו ערים בהרי יהודה, כמו ירושלים, שכם, חברון, ערד, ממשית ועבדת
לאבד מערכן ולהתנוון. במשך 800 שנים נהנו ערים אלו מיתרון מיקומן על אם הדרך
מים המלח אל האזורים החקלאיים ואל אזורי הדייג, דבר שהתבטא בעושר ובריבוי
אוכלוסין; אולם כעת הן איבדו את הסחר במלח לכובשים הימיים החדשים. בתקופה
מאוחרת יותר אוכלסו חלק מאותן ערים מחדש הודות לנסיבות דומות. העיר מנאס
(Maenas)
במצרים [Forster-14]
ומרכזי מסחר אחרים בצפון אפריקה, סבלו, ככל הנראה, באופן דומה. קבוצה אחרת של
מקורות מלח פנים ארציים, כמו וולטרה וקוזנזה (Volterra
and Cosenza)
באיטליה, אשר משכו אליהן את השבטים הגרמניים בתקופת ההגירה, איבדו את חשיבותן
בפעם השנייה בשנת 700 בערך, במקביל לירידת פני הים וחשיפה מחודשת של
החופים.
מבין אגני האידוי החדשים שהוקמו, הייתה נורמוטיין (Nourmoutien)
בעלת הפוטנציאל הגדול ביותר. היא נכבשה בשנת 834 על ידי הויקינגים והפכה לחלק
מה"מפרץ" המפורסם
–
מרכז מסחר למלח וליין בבורגנוף (Bourgneuf),
אשר סיפק בימי הביניים את סחורותיו לסקנדינביה, לאנגליה ולארצות הבלטיות
באמצעות נתיבים ימיים. התחדשות דומה התרחשה לצד הדלתות של נהר הרון ונהר
הדנייפר, שם שיקמו הויקינגים את המתקנים לייצור מלח באזור הדייג קרמרגו (Carmargue)
ואת אלו שבחצי האי קרים. גובה פני הים הנמוך נשאר כך למשך 300 השנים הבאות,
שבמהלכן סיפקו מיליוני טון של כבול את הדלק ליצרניי המלח. אולם כריית כמויות
כה גדולות של כבול הותירה מאחוריה בורות ענקיים הידועים כ: "meer"
ההולנדים, "clairs"
הצרפתים ו"broads"
האנגליים - תזכורות דמויות אגמים שנותרו משירותם הקודם [Dendermonde-16].
עלייה חוזרת בגובה פני הים גרמה לסגירת אזורי כריית הכבול באזורים הללו.
למרבה המזל פוצתה הירידה בפעילות לצד החופים, בתחייה מחודשת של טכנולוגיית
כריית המלח בפנים הארץ ושל שיטות הפקת מי מלח באנגליה, בבורגונדי, בפולין
ובאוסטריה; אך היה לזה גם מחיר חברתי משמעותי של איבוד החופש, מפני שתהליכים
אלו דרשו אנרגיה שסופקה מבעירת עצים או שימוש בפחם. השפעה לא צפויה, אך חשובה
שאירעה כתוצאה מהשינויים האלו, הייתה ההכרח לפתח יערות ולתחזקם, כדי לשמור על
מקור האנרגיה שהיה כה חיוני להפעלת תנורים החדשים. המונופול הבלעדי והשליטה
בהספקת המרכיבים החיוניים לייצור המלח, ובהובלתם, היו בידי משטרים רודניים.
הם יצרו מערכות מסים וביקורת גבולות, ומגבלות מלאכותיות נוספות, שיחדיו יצרו
בהמשך את המדינות שאנו מכירים כיום ואת גבולותיהן הריבוניים.
עיקר ההובלה נעשתה באמצעות הנהרות או באמצעות שאיבת מי מלח שהובלו בתוך
צינורות עץ ארוכים. בשתי השיטות ניתן היה לפקח על ההובלה באמצעות כוחות צבא
קטנים, יחסית. שיירות של 1000 גמלים, מוגנות על ידי תשלומי מסים עבור רשיונות
מעבר, היו שכיחות למדיי.
בשלהי המאה ה- 16 חלו שינויים קיצוניים - הן מבחינה טכנולוגית והן מבחינה
פוליטית, עם חידוש השיטה הסינית הישנה להפקת מי מלח ב-Cheshire
ובצפון גרמניה. שיטה זו כללה קדיחת חורים עמוקים שאפשרו את פריצת מי המלח אל
פני השטח. עם הגיעם לפני השטח הם הורתחו בעזרת אנרגיית פחם. שיטה זו של שימוש
בדלק מודרני להפקת מלח ממי ים, או להמסת סלעי מלח, חתמה לבסוף את בעיית
המחסור במלח. המלח הפך לזמין ונפוץ בכמויות בלתי מוגבלות, ולמוצר פשוט שאין
בו עניין מיוחד.
מונופול ומסים
מילטון פרידמן כתב: "מונופול מתחיל, לעיתים קרובות מתמיכה ממשלתית או מקנוניה
בין יחידים". ההיררכיה המנהלית של מונופול דורשת ששרשרת הפקודות תהיה מעל לכל
חשד לקנוניה. קהילה מסוימת עשויה לבחור באופן דמוקרטי להפעיל שירות מונופול
תמים לגמרי כפתרון הזמני הטוב ביותר, אולם לאורך זמן לא יימלט אף לא מונופול
אחד מתככים ומשחיתות. תמצית חקיקת חוקי אנטי-טרסט היא מניעת מצבים המאפשרים
את התפתחות השחיתות ולוא דווקא את מניעתה. המחיר המשולם עבור חקיקה כזאת עשוי
להיות זעום ועשוי להתקבל כצורת מיסוי, אך בכל זאת עדיין קיימת נטייה לכפותו
על הציבור.
ניתן לטעון שהשלטון רשאי למסות כל דבר, אך בחברות ליברליות או "חופשיות"
נקיטת צעד כזה מותנית בהסכם דמוקרטי של הקהילה. פירושו של דבר הוא הגבלת גובה
המס (אם בכלל) שתורשה הרשות לגבות. ככל הידוע לנו, נראה שבמאה החמישית לפני
הספירה הייתה באתונה חברה עצמאית שכזאת, שהתברכה בגובה פני ים נמוך וחשיפת
משטחי מלח וביצות, שאפשרו את כריית המלח. הפירוש "חופשי ואוטונומי" כלל מניעת
הטלת מסים ישירים כלשהם על האזרחים. מקדשי האלילים הרבים סיפקו מדי יום
"קורבנות" של בעלי חיים מבוייתים, והשיטה כללה מערכת תשלום מעשר, אך עדיין לא
כשירות מרכזי. מסים לא ישירים נגבו מההכנסה מעבדים ועל השימוש באגני המלח,
בנמלים ובאזורי הדייג שהיו בבעלות הקהילה. ייתכן אף שמלח שימש כאחת מצורות
התשלום.
בעקבות עליית פני הים ב- 400 לפני הספירה, והצפות מתקני המלח ליד החופים,
החל מלאי המלח להתדלדל והרשויות נאלצו לפעול כדי להבטיח לעצמן מקורות הכנסה
אחרים. יוליוס קיסר ואוגוסטוס פנו למכרות ולאגמי המלח באסיה הקטנה. על פי
המודל האתונאי הוקמו במושבות הכבושות 94 "ערים-מדינות", שהוענק להם מעמד
"חופשי ואוטונומי". ארגוני הצעירים והמבוגרים החלו לפרוח וקיבלו אופי של
קולקטיב או של תאגיד. "ערים-מדינות" רבות החלו לטבוע מטבעות משלהן. ייתכן
שהיה זה אלכסנדר הגדול שנקרא לחפש את אגם המלח הגדול, טאטא (Tatta
salt lake)
באנטליה, את מדבר המלח הגדול בפרס ואפילו את הרי המלח בעמק ההינדו. רבות
מ"ערי-מדינה" אלו ישבו על נתיבי הסחר מאגם טאטא ומים המלח אל האזורים בבית
שסבלו ממחסור גדל והולך של מלח. התנגדות להעלאת מסים אילצה את רשויות בתי
התפילה, שהיו בבירור צרכני המלח הגדולים ביותר, לכפות את ביצוע גבייתם.
המוצרים הנלווים כמו עצמות ועורות היו נחוצים כעת לייצור אביזרים לכלי נשק,
וכתוצאה מכך התעצמה שרשרת הסמכות, באופן ישיר ובלתי ישיר, יותר ויותר.
תמונה מס' 8:
גוש כסף ממלח – חבש [Pitts
Museum Oxford]
האימפריה הרומית גדלה והלכה מימי אוגוסטוס ועד ימי טראז'אן (98
–
117 לספירה) והשתלטה במהירות על מרבצי המלח הפנים ארציים של צפון אפריקה, על
מרבית שטחן של אנגליה ושל גאליה, על רוב שטחה של גרמניה, ועל מזרח אירופה
סביב הים השחור; כמו גם על מסופוטמיה ועל החלק הצפוני של חצי האי ערב. אנו
מודעים להישגים מדהימים אלו, אולם ההיסטוריונים נכשלו בהספקת הסברים משכנעים
ומעשיים לסיבות שאילצו התרחבות כה מדהימה. יחד עם זאת אין סיבה להניח שרומא
'נפלה' רק בגלל חמדנות ושחיתות מקריים של מספר שליטים לא יוצלחים. הצפת אגני
האידוי הובילה, לרוע המזל, ליצירת תנאים מתאימים ליצירת מונופול על מרבצי מלח
אחרים. רק שחיתות של מונופול כזה יכלה להסתיים בקטסטרופה, כי בידי מונופול
כזה היה כוח לכפות את תנאיו על כולם. לא היו אלו ההוצאות הגדולות שנדרשו
להחזקת צבאה, שרוקנו את רומא מהשרידים האחרונים ממה שהיה מודל לדמוקרטיה,
חופש ושוויון זכויות, כי האוצרות שהובאו לרומא היו לבטח די והותר לכיסוי
הוצאות אלו.
במהלך שלושת אלפי השנים האחרונות לחמו בני האדם להשגת מוצר פשוט אך קריטי זה.
הישרדות החזקים אינו ביטוי בעלמא. אפילו חיות בר לוחמות על הזכות ללקק מלח.
ייתכן שהישגו הגדול ביותר של האדם מבחינת התפתחותה של ציביליזציה מודרנית,
היה ללמוד לייצר כמויות בלתי מוגבלות של מלח ממי ים בעזרת טכנולוגיות הדלק
החדשניות. ייצור המלח בשיטות מתקדמות אלו סימן את שחר המהפכה התעשייתית,
וכתוצאה ממנה את התפוצצות האוכלוסין מחויבת המציאות, אולם השפעות הישרדות
תנאים של מונופול כזה הותירו היום במדינות רבות חשדנות כלפי כל צורת שלטון.
שבטי המדבר המאכלסים היום אזורים הידועים כ"דרך המשי" (אם כי נכון היה יותר
לכנותה "דרך המלח"), החל במזרח הים התיכון ועד למזרח אסיה, מכירים רק את
היררכיה האוטונומית השבטית. על אף הדוגמאות הרבות של דיקטטורה עריצה וממשלים
פיאודליים, נראה שאוכלוסיות אלו עדיין מתכווצות מפחד מול הכוח האינדיבידואלי
של מנהיג אכזר, אך מעריצות אותו, בו זמנית.
ייתכן שלחלק מבני האדם כלל לא ברור מדוע צריך לאסור על קיום שירות ציבורי
ומונופוליסטי אם הוא מועיל לחברה דמוקרטית. כמו כן לרבים כנראה אין זה ברור
שחייבים להתייחס לשירות כזה כאל איום פוטנציאלי על יציבות המשטר או החברה
התומכת שלו. "חיה ותן ולחיות" הוא אולי חזונה של ממשלה, אבל ההתנהגות החמסנית
של "ברוני השוד" האגדתיים, עדיין נחשבת לדוגמה של כלכלה חופשית.
כמו כל ארגון ליברלי שעלול לשמש כר לניצול לרעה ולהתעללות, אם יינתן בו אמון
או תוענק לו אחריות, תוביל הבירוקרטיה המווסתת את המונופול רק לפתרונות
רודניים או מניפולטיביים. רק קיום חלופה, אולי בצורת ארגון מתחרה, עשויה
להגביל את הניצול לרעה הנלווה לכל מונופול, או לפחות להפכו ללא רלוונטי.
סיכום
הצלקות ההיסטוריות של מונופוליי המלח עדיין ניכרות, והחקיקה אשר כיום נראית
מוזרה, אך עדיין קיימת בספרי חוקים רבים, עדיין הייתה ברת תוקף במרבית
המדינות בתחילת המאה העשרים, והודגמה בהודו באופן מדהים על ידי גנדי. גם היום
משטרת המלח של סין, עם 25,000 ממונים מעוטרים בכתפות אדומות ותגי זהב בצורת
גבישי מלח, עדיין אוכפת את המדיניות הכלכלית העתיקה בעולם. הזכות הבלעדית של
ממשלת סין לייצר ולמכור מלח קיימת מזה 2600 שנה והיא עדיין בתוקף, אם כי כיום
היא מוגבלת למלח שהוסף לו יוד הנחוץ לשמירת בריאות האוכלוסייה.
המונופולים היו חזקים יותר בתקופות של "רעב למלח". אפיזודות כמו התקופה
השנויה במחלוקת והאלימה, בסוף התקופה הרומית המאוחרת, בעת ההגירה לאזורים
המזרחיים של ים התיכון, או המשטר הנתעב וחסר השוויון של גבל (Gabelle
regime),
היו מלוות, מכורח המציאות, במשטרים רודניים ועריצים, שפיקחו והקפידו על
יישומן. הצפה איטית של החופים גרמה למהפכים חברתיים עצומים ולנדידת עמים
מהאזורים שבהם ניתן היה לייצר מלח ללא הפרעה, ושאוכלוסיותיהם התאפיינו
בתרבויות ליברליות. הנדידה הייתה אל אזורי מכרות המלח המוגנים בפנים הארץ, אל
מעיינות מי מלח ואל אגמי המלח, או אל אתרים לצד דרך המלח (Via
Salarium),
שם סופק המלח באמצעות קווי ההספקה של הצבא. "הרעב למלח" הקנה חשיבות תקופתית
למקומות שסבלו ממחזורים של פריחה ושל ניוון.
סחר ימי רגוע ומשטרים ליברלים התפתחו באזורים שהתברכו במקורות מלח לשימוש
עצמי, או כמטבע עובר לסוחר. מלחמה, לעומת זאת, הביאה קללה על אותן קהילות. עם
התדלדלות מקורות המלח והגברת הצורך להגן על נתיבי המלח, הפכו הביטויים הגנה
ו"פרוטקשן" למלים נרדפות למונופול וכפייה. נראה שאין זה מקרה שפירושה המילולי
של המילה מלחמה (war)
בשפה העברית העתיקה (mil’chama)
הוא "מאבק למען מלח ולחם". בדומה לזה, אנו יכולים לגלות את הביטויים למלח
באטימולוגיה של מלים המסמלות שלום:
salaam, shalom, salute, salvete
ואפילו באטימולוגיה של שמחה בשפה היוונית:
salt=hal, halleluja!.
מונופוליי המלח אמנם נאכפו באכזריות, אולם ייתכן שעד המהפכה התעשייתית, היה
זה הכלי המעשי ביותר לגיבוש כוח ביעילות והפעלתו. המצאת השריפה המודרנית
אפשרה פתאום ייצור המוני ויעיל של מלח והפיכתו לזמין לכל. שרידי אותם משטרים
עריצים עדיין קיימים, משום שגם כיום אין חוקי האנטי-טרסט נאכפים במלואם.
מנהיגי קהילות אחדים עדיין מתייחסים בשוגג אל שירותים ציבוריים רבים כאל
תחומם הבלעדי וכחובתם לקהילה.
מבין צורות השלטון המודרניות רק מדינות דמוקרטיות אימצו באופן גלוי את חוקי
האני-טרסט. לדעת כותב זה (המודה על האובססיה שלו למלח) הכישלון של הקומוניזם,
למשל, נבע מחסרונם של חוקי אנטי-טרסט שאת מקומם תפס השוחד. הסוציאליזם מתמקד
בהתערבות ובמניעת תחרות בתחומים הנמצאים בבעלות ממשלתית, והממשלה מווסתת
סחורות ושירותים למען הכלל. נראה שסין, שהיא בעלת ניסיון רב והיסטוריה ארוכה
של מונופול מלח, משלבת בהצלחה קפיטליזם מודרני עם שלטון של מפלגה אחת. בתנאי
שהקפיטליזם החדש יעניק לסינים הזדמנויות שוות ותחרותיות, שיתבססו על חקיקת
אנטי-טרסט יעילה, נראה שאין זה משנה איזה שלטון יפקח על העיקרון החשוב הזה.
עקב אכילס של כל ארגון הוא שחיתות, אולם כאשר היא הופכת לסיבה למונופול נכשל,
או בלתי יעיל, אזי נותרים רק אסון או דיקטטורה עריצה. באופן אירוני אפשר לומר
שהחלופה היחידה למונופול מושחת היא החלפתו במשטר תחרותי. מכאן שלכל פוטנציאל
לשחיתות חייבת להיות חלופת ברירת מחדל בצורת משטר אחר, או ארגון אחר שיפעלו
כסם שכנגד.
ווינסטון צ'רצ'יל אמר פעם שלפי דעתו: "דמוקרטיה היא צורת הממשל הגרועה ביותר
שהומצאה במוח האדם, חוץ מכל השאר". אין זה משנה מהו המשטר - קומוניזם בן
זמננו, דמוקרטיה שטנית, או אפילו קפיטליזם גלובלי, אל כולם יש להתייחס כאל
משטרים "רעים" שנגזר עליהם להיכשל, אלא אם יופעל בהם מכנה משותף, רעיון
אינטגרלי של חקיקת חוקי אנטי-טרסט.
“Salt and the evolution of monopoly”
David D.Bloch - [M.R.Bloch Salt
Archive]
Abstract : Common Salt was generally in very short supply during
critical periods from ancient times until the Industrial revolution.
Salt might be compared to oil in today’s economies except that it also
was needed to sustain animal and human life and only incidentally was it
to become the main supporting commodity of a communities’ economy. It
was so basic to any domesticated community that it had to be regulated.
Its supply and its sources had to be defended and guaranteed.
Like water, it was an essence of survival though far less ubiquitous.
Today's global warming technology has shown that climatic changes at the
poles’ ice caps specifically the Antarctic can have a direct influence
upon the rate of melting [or freezing] of the ice and on eustatic sea
levels. One such rise seems to have occurred during the early Roman
period and more than 200 known archaeological sites in the Mediterranean
are still covered by 1 to 3 meters of sea. They include the solar
evaporation facilities of ancient salt makers that had enabled the
liberal Greek and early Roman societies to live free of coercion and
monopoly that are the envy of many of us today.
”Common salt” [NaCl] is necessary for
human life. It is no less needed for life than the air we breathe and the
water we drink. If the water concentration in the body is to remain
constant, the regulation of the body salt intake and its excretion is a
direct function of this constant. [Denton-[1]]
Salt deficiency is as equally lethal as a water deficiency.
The ‘hunter
gatherer’ had a plentiful and immediate supply of salt in the blood of the
freshly killed meat protein he brought to his kin. As society
developed into populous agricultural communities and livestock was
domesticated and herded, perishable meat and fish had to be preserved with
an efficiency that allowed long periods of storage, transport and
distribution. The development of an ancient technology that could
eliminate bacteria or at the very least seal all the remaining liquid
tissues from atmospheric contact, led to many methods of preservation. By
far the most effective and most widely used was draining the carcass and
dehydrating it of all potentially decomposing tissue liquids by an osmotic
process, involving sprinkling salt or soaking the meat in brine.
Figure 1
Fula mixture of two thirds salt and spices admixed into most Chinese
food preparations provides preservative .
This preserving salt, absorbed into the
meat coincidentally replaced the drained blood tissue salts as consumed by
the “hunter gatherer” in previous ages, and so salt continued to fulfill
the original physiological component inherent in freshly killed meat. This
technology became the main form of hygienic sacrifice on the altars of
most of the ancient world’s temples providing a community with its main
protein diet. The quantities of salt needed for this single process were
considerable and perhaps constituted the first elements of monopolizing
salt and the few known sources
Figure 2 The temple in Jerusalem - model showing the position of the
altar, and production lines with posts for hanging carcasses and the
stripping processes
By the beginning of the Roman period salt
had become a very basic everyday commodity used in many other developing
technologies, such as glassmaking, textiles, armory, tanning, and medicine
some of them bye-products to the critical meat and fish [Garum]
preservation industry. It has been suggested that salt consumption per
person for all purposes in the ancient world may not have been very much
less than it is today.
Figure 3 Egyptian salting and packing poultry into amphorae
The principle
technology that enabled the increasing production of salt for these
numerous developments was that of solar evaporation on vast coastal flats
and marshes suitable for sea brine concentration in open dike pans. Solar
heat in the Mediterranean and peat or wood burning on coasts further north
was used for the energy to crystallize the salt in the final stage of the
process.
In the past
three millennia small fluctuations and more recent eustatic oscillations
of sea levels have catastrophically [ for coastal salt making] caused
flooding and breaks in the necessarily long brine concentration cycles
of these facilities which were dependent on a precise tide level to fill
them.
Figure 4 Moroccan coastal salt evaporation pans
From tracings
of old shorelines, from carbon-14 dating and from sparse historical
records a rough chart of these fluctuations can be made and then linked to
population and demographic movements. [Bloch ; Fairbridge-[2]].
This cycle of
minor changes may be associated with the same changing ice conditions that
depended on albedo variations caused by dust and volcanic ash on the white
surface in the Antarctic. A less than white surface that absorbed rather
than reflected heat in turn caused glaciers to melt quickly at their base
and surge down into the sea. [Wilson ; Bloch-[3]]
Recent investigations claim that a fast fractionating process resulted in
the melting and breakup of the ice shelf this year.
SOLAR
EVAPORATION or MINING
After the
mighty 100-meter ocean rise [Daly-[4]],
Neolithic man moved everywhere back and forth between coastal and inland
habitats, accommodating his life to this sea oscillation. The early period
of these movements is not well documented until we come to the time of the
Judean Kings 1000 BC [sea level -G] then the ocean was certainly above
present day sea levels. Between the 7th [sea level - F] and 6th
[sea level graph E] centuries BC the ocean receded. One fact seems
reasonably certain: at the height of the ancient Greek and Phoenician
civilizations, around 500 BC, the ocean level was from one to two meters
lower than it is today. From then on for 1000 years, from 600 BC to 400
AD, a steep rise caused many of the Mediterranean sea ports to be
inundated, including the Portus of Ostia and the neighboring Roman
saltpans which had to be moved inland [Meiggs R.-[5]
] . The Portus was successively
rebuilt by the Emperor Claudius, near the present Fumicino airport, and
finally by Trajan still further up the Tiber as a six-sided basin, two
meters above present day sea levels. By 400 A.D., they too were flooded.
The areas at Ravenna and Aquilea [Gotz-[6]]
and Classis, previously deep inland, turned into ports and were almost the
only ones near salt-works to survive in Italy. Today, their remains can be
seen, high and dry, about 10 km inland from the coast [Bloch-[7]].
Figure 5 The Roman quay at Aquilea
This temporary
loss of salt producing Italian sources caused a salt famine in the Western
Roman Empire. Early in this development the African and Asian salt
mines, as well as desert lakes, had become salt havens for the European
civilization. This explains the otherwise senseless determination of the
Roman emperors Vespasian and Titus to conquer desert strongholds like
Masada on the Dead Sea [Yadin-[8]].
By the 6th century AD the Levant ports and other towns in Palestine had
become important trade centers and grew to be great cities [Bury-[9]].
Consequently the inland salt lakes and
mines of Asia Minor, the Tatta salt lake in central Turkey, the Dead Sea
hinterland areas, and North African mines became prosperous. They shipped
salt and “salted” proteins to the Empire in forced though benevolent
exchange for “security”, and military aid, or in return for gold.
However this soon stopped when Rome depleted of gold and inevitably
weakened locally by authoritarian regimes had nothing left to offer except
slaves.
Figure 6 Jebel Usdum - Solid salt of the mountain of Sdom at the Dead
Sea
The effects of
a further rise [sea level -D]
in sea levels by the beginning of the 5th century AD must have been
catastrophic in Western Europe. Between 450 AD and 500 AD the
population density fell to a fraction of what it had been, despite an
influx of Germanic tribes from the north [Bury-[10]].
During the Dark Ages the salt traffic almost disappeared and the coasts of
Britain and France became deserted. The western parts of the continent
were an under-developed area and people began to migrate to the more arid
zones where natural salt outcrops not dissolved by the wet climate were
known to exist.
By the 10th
century AD [sea level -B]
the ocean had again receded and people along the European coasts in the
most part freely reactivated their salt making. According to the Domsday
Book in 1086 AD hundreds of saltpans were operating again in the English
estuaries.
Yarmouth [Ives-[11]]
was founded on a newly emerged island, because of the drop in sea level [Goswin-[12]],
to become the main focus of the English fish salting industry. It bridged
an interval of 400 years since Garonium, the Roman town by now in ruins
and which had ceased production and export of “garum” fish sauce. Along
the west coast of France, in Normandy, at the mouth of the Rhone, in
Sicily and the Crimea, salt production was again in full swing. The
revival of European coastal salt making brought invaders. In about 700 AD
Europe’s population vacuum began to fill violently. Norsemen took over the
British and French salt centers; from the east the Arabs invaded first
North Africa and then Spain, finally clashing with the Norman conquerors
in Provence. Ravenna, Classis and Aquilea appeared to have “silted up”
and Venice, like Yarmouth, emerged from the flood and began to thrive.
Concurrently for example, trading towns in
the Judean hills such as Jerusalem, Nablus, Hebron, Arad, Mamshit and
Abdat, decayed. They had been rich and well populated for some 800 years
while the caravans brought salt from the Dead Sea to the agricultural and
fishing people in the coastal plains. But now they lost their salt trade
to the new maritime conquerors. They became depopulated again repeating
the earlier history of 600 BC under similar circumstances. In Egypt,
Maenas [Forster-[13]]
and the other trade centers in North Africa probably suffered in the same
way. Another group of inland sources like Volterra and Cosenza in Italy
which had attracted the Germanic tribes during the general migration
period, lost their importance again by about 700 A.D. when the coastal
flats re-emerged.
Of these newly established maritime flats
the one with the greatest potential was Nourmoutien, then occupied by the
Vikings (834 AD). It became part of the famous “Bay” salt and wine
emporium at Bourgneuf, which was to supply Scandinavia, England and the
Baltic by the sea routes during the Middle Ages [Agate-[14]].
A similar revitalization took place in the Rhone and Dnieper deltas
where the Vikings restored the salt-works in the Carmargue fishing and
salting towns as well as those on the Crimean Peninsula. This sea level
remained relatively low for the following three centuries, during which
time millions of tons of peat provided fuel for salt makers. Great
cavities were left behind to become known as the Dutch “meers”, the French
“clairs” and the English “broads” - lake-like reminders of their former
service [Dendermonde-[15]].
A new rise
[sea level
A] caused flooding
in the Dutch, French and English tidal peat areas and closed them down.
The reduction of coastal activity was
fortunately now compensated by a renaissance of inland salt mining
technology and brining methods in England, Burgundy, Germany, Poland and
Austria [Carle-[16]].
However not without considerable social consequence and loss of freedom in
the sense that these operations were dependent on fuel, either wood or
coal [Needham-[17]].
An important and unforeseen effect of this shift was the need to create,
develop and maintain forestry for fuelling the new furnaces. The
monopolies governing the supply and transport of these essential
components in the production of salt from these few sources themselves
became the exclusive responsibility of eager authoritarian regimes. They
created tax controls, check points, borders and artificial 'limites' later
to become the national borders of the sovereign states and countries we
know today.
Most transport
was by river or by pumping brine through long wooden pipelines, both of
which could be effectively controlled strategically by relatively small
armed forces. Caravans of 1000 camels protected by carnets de passages tax
payments were common.
A radical
change, both technologically and politically, occurred in the late 16th
century when the old Chinese brining method was revived in Cheshire and
north Germany. It consisted of deep hole drilling, then bringing up the
brine and boiling it by means of burning coal [Nef-[18][19]].
It is the technique of using these modern fuels to extract salt from sea
water and dissolved rock salt which finally made salt available with no
limit to quantity. It also became an inexpensive, widely distributed
almost forgotten innocuous commodity.
MONOPOLY or
TAXATION
It may be
arguable that anything and everything can be taxed by an authority.
However in a liberal or “free” society this relies on the democratic
agreement of a community and by definition would allow only a small [if
any] central authority. It seems the Athens of the 5th century
BC was such a society and many of the populations along the Mediterranean
coast where the then low sea levels allowed coastal “salt winning” were
all basically independent. “Free and Autonomous” meant avoiding any direct
taxation of citizens. Even the competing temples of the gods necessary for
the daily ‘sacrifice’ of domesticated animals, were not yet a centralized
expense. It is true there were indirect taxes on the income from slaves
[Greek hal-ootinei: exchanged for salt] or the use of
community owned salt pans, harbors and fisheries and even the tithe system
of the temples. The integral requirement of salt for these services was
taken for granted and easily supplied. It may even have been paid by the
inhabitants in the form of salt. Initially this was for a legitimate
community service. However in 400 BC as some coastal salt supplies began
to dwindle [sea level E – D], the temple authorities were forced to
guarantee themselves other sources. Caesar and then Augustus turned to the
mines and lakes of Asia Minor. Modeled on public life and customs of the
Greeks, 94 known “city states” were established [ ] in the colonies
and were awarded status as ‘free and
autonomous’. The young men’s and the Elder’s associations began to thrive
and acquired a corporate character. Many ‘city states’ began minting
their own coins. Perhaps Alexander the Great was summoned to search for
the great Tatta salt lake in Anatolia, the great salt desert of Persia and
even as far as the salt mountains of the Indus valley. Many of these
‘city states’ were directly on the trading routes between the Tatta salt
Lake and the increasingly salt hungry destinations at home.
Any resistance
to comply with increased taxes because salt supplies became less reliable
in turn meant that any temple authority had to be in a position to force
implementation. The associated tanning bye products were needed to produce
the now necessary leather armory and ordinance and the chain of authority
became directly and indirectly more powerful..
As the sea
rose however it was not force or the expense of the military might of the
conquering armies that drained the western civilizations of their last
vestiges of what had been our model of democracy, freedom and equal
rights, The early glorious years of Imperial Rome had not been destroyed
by the greed and corruption of a few ruling misfits, but by a cruel
circumstance that created the conditions of monopoly. It forced anyone
and everyone to accept its terms. It was the monopolizing of this
innocuous commodity that bent mens’
SUMMARY:
The historical
scars of the salt monopolies are still in evidence and the now quaint
legislation still on the statutes was operative in most countries at the
beginning of the 20th century vividly demonstrated by Gandhi
in India. The monopolies ran concurrently with periods of salt famine.
Episodes such as the controversial and violent latter half of the Roman
period and the move to the Levant, or the despicable inequality of the
Gabelle regime were necessarily accompanied hand-in-hand with fiercely
authoritarian regimes to protect and oversee them. Resulting social
upheaval forced the focus of communities away from the slowly flooding
coastal salt sources that had been synonymous with more liberal
civilizations and undisturbed coastal salt making. They were drawn toward
the few known highly protected inland salt quarries, brine springs and
salt lakes catered by military supply lines and ‘via salarium’. The salt
famines provided periodical significance
to those places that have regularly suffered the cycle of prosperity and
decay.
Peaceful
maritime Trade and liberal regimes grew with the ability of those blessed
with salt sources, to supply themselves and barter salted goods. War, on
the other hand, cursed those same communities when the lines of supply
became unreliable and defense and protection became synonymous with
monopoly and coercion. It is perhaps no coincidence that the word for
‘war’ in ancient Hebrew [mel’chama] means literally “a fight for
[salt and bread] “ Similarly we may also find the words for salt in the
etymology of "peace" : salaam, shalom, salute, salvete! And even
a rejoicing, [Greek; salt=hal] 'hallelujah!
The salt monopolies
and their enforcement were the most practical of instruments for wielding
power until the end of the Industrial Revolution when the invention of
modern burning fuels allowed the efficient mass production of salt. The
remnants of these authoritarian regimes are still with us, and anti-trust
law is not yet fully enforced. Heads of Communities still mistakenly
consider many basic public services to be their exclusive domain and
duty.
Of the modern
corridors of power only democracy has visibly embraced anti-trust
legislation. To this writer [with an admitted mono-mania for salt], the
recent failures of communism and fascism were primarily due to the non
existence of anti-trust law.
Bibliography -
e-mail: David Bloch
Denton D, The Hunger for Salt. An Anthropological, Physiological and
Medical Analysis - Springer-Verlag 1982
Fairbridge RW, Dating the Last Movements of the Quaternary Sea Level,
Trans. N.Y. Acad. Sci. 20, 471-482 (1958).
Bloch M.R., Historical Evidence
of Sea-Level Change and its Relation to Polar Albedo,
Symp. Arctic Heat Budget and Atmospheric Circultion, Univ. of
Calif. And Rand Corp, 179-196 (1966).
Wilson A.T., Origin of Ice Ages, Nature, 201, 147-149 (1964).
Hoinkes H.C., Research in Geophysics, 2: Solid Earth and
Interface Phenomena, pp. 391-424 M.I.T., Massachussets (1964).
Bloch M.R., A Hypothesis for the Change of Ocean Levels depending
on the Albedo of the Polar Ice Caps, Palaeogeography,
Palaeoclimatology, Palaeoocology, Elsevier, Amsterdam, 1, 127-142,
(1965).
Daly, R.A.A recent Worldwide Sinking of the Ocean Level, Geol. Mag.
57, 246-261 (1920).
Meiggs R., Roman Ostia, p. 269, Clarendon Press, Oxford (1960).
Gotz, W.Ravenna, E.A. Seemann, Leipzig (1913).
Dendemonde M. , The Dutch and teir Dykes, p.47, De Bezige Bij,
Amsterdam , (1956).
Yadin Y. The Excavation of Masada, Israel Exploration Journal, 1-2,
37 (1965).
Bury J.G., History of the Later Roman Empire from the Death of
Theodosius I to the Death of Justinian II, pp. 161, 213, Dover
Publications, New York, (1958).
.
Ives, Remarks upon the Garianium of the Romans, the Site and Remains
Fixed and described, I.D. Downes for Messrs. G.&J. Robinson, London
(1815).
H.
Goswin, Coastal Peat Beds of the British Isles and North Sea, J.
Ecology, 31, 217 & Fig. 12 (1943).
E.M. Forster, Alexandria, A History and a Guide, p. 217, Doubleday,
New York, (1961).
A.
Agate, Ioc. cit., Reference 49, p.9.
M.
Dendermonde, Ioc. cit., Reference 69, pp. 47, 48.
H.E. Hallam, Salt Making in the
Lincolnshire Fenland during the Middle Ages,
Lincolnshire Arcitectural Archaeol. Soc. Rp. Papers. New Ser. 3,
35-112 (1959/60).
W.
Carle, Zur Frage der vor-und fruhgeschichtlichen Salinen in
Baden-Wurtte3mberg, Oberrhein. Geol. Abh. 141-166, Karisruhe, (1965).
Geschichte der Salinen in Baden-Wurttemberg, no. 1-14.
W.
Carle, Beitragezur Geschichte der Wurttembergischan Salinen,
Lohlhammer Verlag, Stuttgart (1968).
J.U. Nef, The rise of the Coal Industry, Vol. 1, p. 158, Routledge,
London (1932).
Needham J, Private Communications from T’ien Kung K’ai wu, 1937.
Nef,
J.U.The Rise of the British Coal Industry, pp. 206-208 Routledge,
London (1932).
